ח"כ אורי אורבך

הנה מעט קווים לדמותה של שלולית הצונאמי בה אנו שוחים עכשיו: הממשלה רוצה, בצו בג"צ, להרוס כמה מאחזים. בימין יש מספיק צעירים שלא מוכנים לתת לזה לקרות והם לא סומכים כלל על המסלול המשפטי והציבורי. כדי להפריע לצבא לבצע את המשימה הם עורכים פעולות שנועדו להטריד את הצבא ולהעביר את "המלחמה" לשטח "האויב". המתפרעים עצמם הם כל מיני צעירים מרי נפש וזנוחי מערכת החינוך הדתית הרואים עצמם כמי שמגשימים את מה שהמבוגרים יותר, השמרנים והמחויבים לסדר, לא יכולים לעשות. אליהם נספחים ונסחפים עוד כמה עשרות צעירים נורמטיביים לגמרי מאיזו כיתה י"א בישיבה תיכונית שהרב שלהם העלים עין מהקייטנה אליה הם יצאו לעת ערב. ופתאום משום מקום, גם הפראים וגם החבר'ה הטובים וגם שניים-שלושה פרובוקטורים חוצים את הגדרות, עוברים את הגבול ונותנים מתנה יקרה מפז לכל שונאי ההתנחלויות. אף אחד לא טרח לומר להם שהצבא הזה הוא שלנו.

בנוסף לחוסר המוסריות שבאלימות, ההתפרעות הזו עלולה בקלות להידרדר לשפיכות דמים. אבן אחת יותר מדי, תגרה, ירי באוויר של חייל – אין לדעת, אבל מישהו עלול לשלם בחייו ואז בכלל נהיה במשחק אחר לגמרי. גם בגלל זה צריך לעצור את האלימות הזו עכשיו, רגע לפני הקורבן הראשון.

יש בקרבנו מאות צעירים הבזים ל"מימסד", לריבונות. הם לועגים לממשלה, למשטרה ולצבא, מזלזלים במועצת יש"ע וברבנים, והם לא תמיד בקשר מוצלח עם ההורים שלהם. הוסיפו לכך שיש אנשי ציבור ורבנים המגלים אמפטיה חנפה לנוער הזה – ואנחנו על לועה של חבית אבק שריפה, משתעשעים עם הגפרורים.

והנה, בכל זאת, מהרגע שהתקשורת מסתערת על הפרחחים האלה קורה דבר מוזר. אחרי גל ההלם והגינויים הראשון משתנה מצב הרוח: ההכפשות וההאשמות מבחוץ גורמות לנו להשיב מלחמה שערה. אם כל השמאלנים בתקשורת מצעידים אותנו בסך במצעד הגינויים, מתקומם ומתפרץ שד ה"דווקא" שלנו. אם אנחנו רואים שהגינויים שלנו מתוצרת-בית מתקבלים בחשדנות, באי-אמון ואפילו בבוז, או אז אנחנו אומרים שלא נגנה יותר, תודה ושלום. מייד בתגובה להתקפדות שלנו מסתערים שוב עדרי השמאלנים וזועקים: "נו, אתם רואים שאתם לא מגנים? תתביישו לכם".

זהו מעגל קסמים וריטואל קבוע. או שאנחנו מתבצרים ומתחפרים ומתכרבלים בתוך עלבוננו. לא מוכנים לדבר יותר נגד הקיצונים שלנו, כי בכך אנחנו "משרתים" את השמאלנים. או שאנחנו מואסים בפראים הצעירים ומתנתקים נפשית (ואחר-כך פוליטית) מן המחנה הדתי-לאומי. רבים מאיתנו לא רוצים להיות כל הזמן חלק מהצד שעושה בושות, שצריך להצטדק. אנחנו רוצים להיות חלק מהממלכה ולא להיות מזוהים עם המורדים במלכות. אנחנו בכל זאת דתיים נורמלים, סולדים מאלימות ומקיצוניות.

מה המסקנה מכל החגיגה הזו? שאנחנו צריכים להיות קצת יותר הורים ומורים לילדינו, גם הפרועים וחסרי המנוח שבהם. בכל זאת להגיד להם מה מותר ומה אסור. לא לקרוץ להם שזה בסדר. להסביר להם שאלימות זה רע ובאהבה אולי לא מנצחים, אבל היא בכל זאת נשארת אהבה. ובשנאה אולי מנצחים (עוד ניצחון כזה ואבדנו), אבל נשארים עם השנאה המרעילה את החברה.