קשה לחשוב על מקום מדכא יותר מהקניון של מודיעין ביום חמישי בערב. כמו דינוזאור עם פריצת דיסק, ממוקמת המפלצת הארכיטוקטונית המשונה הזו בלב העיר, גדושה בנחילי אדם, השקועים כעת בשופינג בהול של סוף השבוע.

בשמונה וחצי בערב, קהל הקונים כאן הוא תמצית הישראליאנה: גברים עייפים שירדו הרגע מהרכבת וקופצים ל"מגה" לקניות חפוזות של ערב; אמהות דתיות עם כיסוי ראש שנאבקות כדי להעלות את עגלת התינוק במדרגות הנעות; קשישים אילמים ופיליפיניות פטפטניות. גדודים בלתי נגמרים של נערות צחקקניות בנות 13. אורות הניאון צועקים מתוך בתי קפה כשרים למהדרין וממעדניות של רוסים.

אורי אורבך כמעט ונבלע בנוף הזעיר בורגו ני הזה. צנוף בכיסאו, שקוע בהסתמסות ערנית עם עוזרו, הוא נראה כמו מנהל חשבונות זוטר שמחכה לקפה שלו, בטח לא כמו חבר כנסת נבחר ממפלגת הבית היהודי. חולצת הכפתורים התכולה, קומתו הקטנה, הבעת פניו המנומנמת לכאורה – כל אלו משווים לו שיק אפרורי, רחוק מלהזכיר את ההידור הטווסי של אלי ישי וחליפות מעצבי העל שלו, או את יעקב (כצל'ה) כץ המשלומפר, עם המקטורנים המקומטים.

בעולמו של אורבך, הוא אדם "רגיל". משפחתו היא "רגילה" ומודיעין, העיר שבה הוא מתגורר, היא כמובן עיר "רגילה". כשאני תוהה מה זה בדיוק "רגיל" להגדרתו, והאם יש בכלל דבר כזה, הוא דורש שאפסיק לבלבל את המוח. "לא צריך לסבך את מה שלא חייבים", הוא פוסק, "אדם מן היישוב. פקיד. לבלר".

זה לא לגמרי מדויק, כמובן. כמו סוס טרויאני קלאסי, אורבך (50) אמנם מגיע בעטיפה של דוס פקידותי עם שפם ומכנסי פנסים, אבל ברגע שאת בטוחה שאין לו ממש מה להציע – מגיחה מבפנים חיה תקשורתית ותיקה ומיומנת, שמנשנשת מאה כמוך לארוחת בוקר.

מצחיק ונוירוטי, חד ורהוט, אורבך הוא היום המנהיג הצעיר המעניין ביותר של הציונות הדתית. איש שמבין תקשורת מבפנים ומבחוץ, שאהוד על חילונים ודתיים, שיש לו מספיק הומור ומודעות עצמית כדי לא לתת לתפקיד להפוך את האגו שלו לצפלין נפוח, אבל גם מספיק אינטגריטי כדי לעשות בו שימוש נכון לטובת האזרח.

הדוגמה הטובה ביותר למעמדו של אורבך כמתווך מוצלח בין העולמות – דתיים וחילונים – הוא הסנונית החדשה מבית היוצר שלו, שתי סנוניות ליתר דיוק. השבוע ינחתו בחנויות שני ספרי ילדים שכתב בטרם נבחר לכנסת: "מה מברכים על גלידה?" (אחוזת בית) ו"חכמינו לימינו" (מגיד ואלול).

שני הספרים מציעים לקוראיהם אבני יסוד ביהדות הראשון מגיש מונחים בסיסיים והשני מבחר מאגדות חז"ל בעיבוד עכשווי – כשאורבך משמש כמורה דרך, וקהל היעד הם חילונים ודתיים, ילדים ומבוגרים. ב"מה מברכים על גלידה", למשל, מבאר אורבך עבור קוראיו מונחים הנעים על הציר שבין אלוהים לנטילת ידיים, תוך שהוא משתמש בשפה משועשעת, המשתלבת היטב עם האיורים שובי הלב של יערה בוכמן.

"חכמינו לימינו", מצדו, הוא ספר ראשון בסדרת ספרים, כולם נשענים על אגדות חז"ל שרוכזו וחולקו לפי נושאים. די מדהים לגלות שכל התפאורה המדוברת הזו נכתבה על ידי אדם שעד לא מזמן עבד על תוכנת המחשב העתיקה "איינשטיין". " לדעתי", גורס אורבך, "כשאני פרשתי, הם סגרו את המפעל".

למה, בעצם?
"מקרה קשה של טכנופוביה. פאתטיות טכנופובית זה אני. קודם כל אני נוהג רק שש-שבע שנים".

כי?
"כי זה מסוכן. יש לי רישיון המון שנים, אבל לא נהגתי כי חבל לאבד רישיון שהושג בעמל רב ולא סמכתי על עצמי. עד שלא נתנו לי אוטו בערוץ תכלת, שגם היה ממוקם במקום שאי אפשר היה להגיע אליו בתחבורה ציבורית, לא טרחתי. עם כספומט אני כבר מסתדר, אבל גם זה בקושי. אני לא יכול לזכור אם הסמל של הכספומט זה למעלה או למטה, אני אף פעם לא מצליח בפעם הראשונה. גם כרטיסי אשראי התחלתי מאוד מאוחר, כשהיה כבר לא נעים".

נוגע ללב.
"בעיקר מביך. נגיד, דלתות שלא כתוב עליהן 'משוך' או 'דחוף' – זה ממש תעלומה עבורי. כי יש ארבע אפשרויות, את יודעת. ואני תמיד אעבור את ארבעתן. עזבי פוליטיקה, אלה הדברים שבאמת ממלאים את עולמי. נגיד, ערכתי דיון עם הילדים שלי, אם אתה עולה מדרגות בחושך, מה מהדברים הבאים הכי מבאס: עלית מדרגה מיותרת, לא עלית והייתה מדרגה, ירדת מדרגה כשאין, או לא ירדת כשיש".

זה תמיד היה ככה?
"כן. זו שורה שלמה של כישורים שפשוט אין לי. להחליף נורה זה הדבר היחיד שאני יודע, וגם כן – לא כל נורה. ואוי ואבוי אם זה נדלק לי ביד. לפעמים אני בא לחנות טמבור כזאת והמוכרת שואלת: איזה אתה צריך 'צול כזה או צול כזה?', 'בורג 7 או8?', ואין לי מושג על מה היא מדברת.

אגב, ממירים ושלטים זה עוד תחום שאני לגמרי לא מבין בו כלום. תמיד כשיש תקלה אני קורא לילד הקרוב למקום מגוריי. עד שאני שורך נעל זה עשר דקות. עד היום יש לי פטנט שאני רוצה לרשום על שמי. אני מסתכל על אנשים שורכים, אני לא שורך כמו אף אחד אחר".

אתה מבין שזה כנראה סוג של דיסלקציה.
"בזמננו לא היה דיסלקציה. היו סתם ילדים עצלנים. לומד – לא לומד. לא דיסלקטי, לא פסיכוסומטי, לא הומאופתי. כל תל אביב מאובחנת. פלא שאחר כך הם לא יודעים כלום. השמונים של כולם אצלך נחשב תשעים, כי אתה דיסלקטי. הקילו של כולם אצלך זה 900 גרם".

קצת נסחפת, לא?
"אני מגזים ואני יודע את זה. יש הרבה מקרים שחבל שלא היה להם את הכדור והטיפול והם היו אומללים כל ימי ילדותם. אבל אני מדבר גם על נגישות יתר של העניין הזה. יאללה, בחייאת דינאק, תתאמצו. כן, החיים קשים. זה נקרא החיים. לא כל דבר זה כדורים ושיחות. אבל בסדר, מה אני מבין.
בזה אני מיושן".

אורבך, כפי שהבחנתם, שכלל את ההומור היהודי-נעבכי סטייל וודי אלן מכפר הרוא"ה לדרגת אמנות. זה סגנון שנע בין ביטחון עצמי לביטול עצמי, בין ירידה על עצמו להכרה בערך עצמו. הוא מצייר את עצמו בקלות כדוס חננה שלא מסתדר עם מחשבים ומקדחות, אבל מצד שני – יש לו מספיק ביטחון כדי לקחת על עצמו משימה כמו להסביר לילדים מה זה "אלוהים" ו"מצוות". " לפני עשר שנים לא הייתי יכול לכתוב ספר כזה", מודה אורבך כשהוא נדרש לשאלה אם זה לא קצת יומרני לנסות להסביר לפעוטות על בורא עולם, "כי צריך ביטחון עצמי. וכן, זאת חתיכת אתגר, אבל אני מאמין שדווקא בגלל שזה אני, זה מתאים".

למה?
"אני חושב שחלק גדול מההורים החילונים מוכן לקנות הסברים על יהדות דווקא ממני. גם כי אני כבר מוכר וגם כי הוא יודע שאני לא ארמה אותו. שאני לא אבוא בכובע אחד ובעצם אנסה להטיף לו או להחזיר אותו בתשובה. אני לא אומר לאנשים מה לעשות, אף פעם לא אמרתי, וגם לא עניין אותי. גם העובדה שזה הוזמן מהוצאה כמו אחוזת בית שמתמחה בספרים מפונפנים תל אביביים, וזה הקהל שלה, היא משמעותית. בכלל, העריכה מאוד עזרה לי, כי זו עריכה חילונית, אם אפשר להגיד. שרי גוטמן, העורכת, הייתה כל הזמן בדיאלוג איתי, והרבה פעמים עלו שם הבדלים. משפט כמו 'חתן בר המצווה קורא את הפרשה מהתורה ואת ההפטרה מהתנ"ך', לי זה משפט פשוט. אבל כששרי שואלת מה ההבדל בין פרשה להפטרה ובין תורה לתנ"ך, גם הקורא צריך להבין את זה".

מה המניע, בעצם?
"אני מרגיש שהאוצרות האלה חסומים בפני ציבור גדול מדי, וזאת החמצה. אם יש משהו שמסעיר אותי זו העובדה שכמות ידע אדירה הולכת לאיבוד לדור שלם, יהודי, ישראלי, חילוני. דתיים יקנו את זה יפה, כי גם הם לא יודעים הרבה דברים. אבל בכל זאת, יש להם תפילות כל יום בבית ספר וכמה דברים בסיסיים. הילדים החילונים הם שמדאיגים אותי, ולא בפטרונות. אני מודאג בשבילי, לא בשבילם. כי זאת תרבות. ואני מודאג גם מתרבויות אחרות שנכחדות. גם החיבה הנכחדת לספר מדאיגה אותי. וגם חוסר הידע בהיסטוריה. הם יודעים משהו? לא יודעים. בעיניי זו סכנה קיומית. לא פחות. אגדות חז"ל הן אוצר בלום של חוכמה, כל מיני מושגים כמו שמע ישראל, אם הילדים שלנו לא יידעו את זה – הלך עלינו".

זו לא בעיה של מערכת החינוך?
"לא רק. אם ילמדו יהדות רק במערכת החינוך אנחנו אבודים. זה צריך להיות חלק מחוויה רחבה יותר, מארון הספרים של הפנאי שלך. זה דבר שצריך לעניין לא רק אותי, איך מדינת ישראל תיראה בעוד עשר שנים, איך התרבות בישראל תיראה בעוד עשור. מה שקורה במוזיקה עם הדת, למשל, מרתק אותי. קובי אוז ומאיר בנאי ואתי אנקרי, זו התופעה הכי משמחת שקורית כאן בשנים האחרונות".

איך אתה באמת מסביר את זה?
"שינוי בחברה החילונית ופתיחות ליהדות מודרנית, לא מז'אנר ה'ים בם בם'. מה שקרה זה שהמון דתיים הפכו לחילונים בעשור-עשוריים האחרונים, אבל לא עזבו בטריקת דלת, אלא בהסכמה, בזליגה. הם אנשים בני 35, יש להם משפחות. אבל מה? הם דתל"שים, שרוצים שגם הילדים שלהם יהיו דתל"שים – וזה פרדוקס.

"כי הילדים שלהם חילונים. הם לא מכירים פסוקים ותפילות ואת בית הכנסת. אז שולחים לבית ספר מעורב, או לתגבור לימודי יהדות, ואז מגיע מישהו כמו קובי אוז ואחרים – וזו בשורה גדולה מאוד עבור המשפחות האלה. הם רוצים משהו מודרני, שגם טבול ביהדות. לא אורי זוהר, שחזר בתשובה והתחיל לבלבל במוח לאנשים. היצירה של אמנים כאלה נשארה מודרנית ומחוברת, ועומדת בפני עצמה. מדובר פה בעשרות יוצרים, מתוכם לפחות עשרה בצמרת. זה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. מצדי, שלא יחזרו בתשובה, זה יכול להיות גם סתם חלק מהניו אייג', אבל זה גם חלק מהיהדות, וזה סבבה בעיניי".

תמיד כשמישהו אומר את זה, זה נשמע כאילו הוא משחק אותה אדיש בעניין ההחזרה בתשובה, למרות שזה לא נכון בפועל.
"את טועה. לפעמים אני מופתע מעצמי עד כמה לא מעניין אותי מה אנשים עושים בחייהם היהודיים. זה סתירה לכך שאני מחוקק חוקים הקשורים בדמותה היהודית של המדינה, לכאורה, ובכלל זה סוג של סתירה. אבל ככה זה. לא מעניין אותי להחזיר אנשים בתשובה. טוב לי שיש מגוון. נחמד לי. אני לא אוהב הומוגניות ואף פעם לא אהבתי. בגלל זה גם אין בי חשש מדיאלוג מול חילונים. אפילו במובן הפשוט, של לכתוב בספר את הערך 'חילוני' ולא, למשל,'לא דתי' או 'אינו שומר מצוות' וכל הפטרונות הזאת, שתמיד כותבים בספרים אחרים. יש חילונים ויש דתיים, נודניקים. בואו נתחיל מפה. תגידו את המילה, חילונים".

לא פרצוף לשוחד יום לפני פגישתנו יצא ח"כ אורבך (הבית היהודי) לביקור בישיבת בית אל בשומרון, יחד עם כצל'ה מהאיחוד הלאומי. הביקור התקיים כחלק ממגעים של בניית אמון מחודשת בין שתי המפלגות, מתוך כוונה שבבחירות הבאות יתרחש איחוד ביניהן. כמעט מיום שנבחר, משמש אורבך כלשון המאזניים בתוך מפלגתו. כיוון שיו"ר המפלגה, זבולון אורלב, נמצא בקרב מתמשך עם השר דניאל הרשקוביץ על ראשות הסיעה, הפך אורבך למי שיש בידו את האפשרות להכריע כיצד תצביע המפלגה בכל הנושאים החשובים – החל מהצעות חוק וכלה בתקציב המדינה. זאת כנראה הסיבה שעוזרת ראש הממשלה מצלצלת אליו פעמיים במהלך הראיון.

זה לא נורא מסוכן לאגו, העולם החדש שנכנסת אליו?
"כן. אבל באתי בגיל מספיק מבוגר, וכבר עשיתי קריירה אחרת, ואני מרגיש שכבר קיבלתי כבוד. זה לא שפתאום באתי מאלמוניות, ו'תודה שפינית מזמנך היקר והואלת לשבת'. כל אחד יש לו אגו, אבל אני משתדל לא להגזים. זה מסוכן, כי לפעמים כוח מדומה, ולפעמים זה גם כוח להשחית. לא שאני אקח שוחד, אני גם לא פרצוף שיציעו לו אפילו, אבל אני רואה חברי כנסת עם פרצוף שמגלה שהכבוד עלה להם לראש. מקום כוחני כזה, של'אל תתעסקו איתי'. אם אתה לא מספיק ער למציאות, אתה עלול לחשוב שאתה משהו. ואתה לא. אני רואה סביבי הרבה אנשים ששכחו את זה. תראי חברי כנסת בגילי, הם באים עם להקה לכל מקום. והרושם הזה גם עובד על כל מיני אנשים, שלא תחשבי. יושבים ליד העוזר, זורקים לו 'תבדוק לי את העניין'. זה דוחה אותי".

מה גילית עד עכשיו על העבודה הזו שהפתיע אותך?
"דבר והיפוכו. כלומר, שהחלטות מאוד חשובות מתקבלות בהינף יד, ולא מספיק ברצינות, לא כי אנשים לא רציניים אלא כי השיטה היא כזו. מבחינת הקואליציה, אתה אצבע להשכיר. זה לא הפתיע אותי, אבל כשאתה רואה את זה מבפנים, זה לא פשוט. מהצד השני, נעשית המון עבודה רצינית ויומיומית שאין לה שום תהילה, כי זה לא מעניין את התקשורת, וגם אותי זה לא עניין. כי לך תתעסק בכל מיני פרטים קטנים שיושבים בוועדות שאין להם שום סיכוי להיכנס אפילו לעיתון בברייל".

איך אתה רואה את התקשורת עכשיו, מהמקום הזה?
"אותו דבר. אין לי ביקורת עליה. וגם המחלוקות נשארו אותן מחלוקות. אם גבי גזית השתלח השבוע בצורה מטורפת לחלוטין בחרדים ומתנחלים ואמר דברים שאם היו נאמרים על ערבים היית שומעת עליהם בכל מקום – אני עדיין תוהה איך לא שמעתי על זה אף מילה בשום עיתון (נשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר כבר הודיעה כי תגיב בנושא – א"ל). זה בגלל שסוג מסוים של אנשים שולט על ברזי המידע".

שיר כמו של עמיר בניון הוא לא הסתה הרבה יותר חמורה, בהיותה עקיפה?
"לא. הוא בסך הכל מבטא רחשי לב של אמן מהימין. פעם חוה אלברשטיין שרה 'חד גדיא' ונורית גלרון שרה 'אל תספרו לי על ילדה שאיבדה את עינה', ועכשיו קמים אמנים מהימין שמבטאים גם את רחשי לבם. בימין תמיד יש זעם, ככה התקשורת מכנה את זה. אנחנו זועמים, השמאל, לעומת זאת, מוחה. זו תמיד אותה טרמינולוגיה".

כתבת דברים חמורים על ענת קם.
"ענת קם היא דוגמה מצוינת ל'הנחת החבר' של התקשורת. היא כאילו משווקת כבחורה טובה, קצת מבולבלת, אולי היא התאהבה בו, אולי היא רצתה להיות עיתונאית, אולי היא חיפשה את עצמה. לא, מה פתאום, היא לא שמאלנית, זה לא קשור לעניין, זה רק נגד הכיבוש ונגד הפשעים של צה"ל, אבל זה לא שמאל, זה בכלל לוחמת מצפון. אני לא נגד הדלפות, ואני לא צדקן שאומר: לא, יש חוק, והמדינה תמיד צודקת. אבל תראי באיזו קלות מישהו מתקבל כפושע, ומישהו אחר הוא משלנו, הוא כמונו".

השאלה הרחבה יותר היא אם קם ובלאו הם פיונים בקרב רחב יותר בין שלטון לתקשורת ובין שמאל לימין.
"ככה נוח לתקשורת להציג את זה. כי זה יותר פשוט: יש את כוחות החופש, שזה העיתונות, ויש את הממסד, שיש לו מה להסתיר. וחופש העיתונות הוא ערך, והביטחון הוא ערך – ושניהם מתנגשים. הניסיון להציג את זה כמלחמה לחשוף את האמת שצה"ל הרשע מנסה להסתיר הוא לתת לגיטימציה לגניבה. זו בחורה מהשמאל הקיצוני, אולי עם מבנה אישיות מסוים, שכדי לפגוע בצבא הכיבוש, לתפיסתה, גנבה מסמכים סודיים והעבירה אותם – למרבה המזל, רק לעיתונות. זה לא דבר של מה בכך. אני מצליח להוציא מהרמטכ"ל יותר מידע מאשר מהבן שלי. הבן שלי לא סיפר לי אף פעם, וגם לא שאלתי כי ידעתי שאין טעם. ופה, מטר ממנו, איזה מטומטמת אחת – שמאלנית, כי זה רלוונטי – מוציאה החוצה את הכל".

למערכת אין שום אחריות כאן?
"תעשי לי טובה. עורך הדין שלה, פלדמן, מנסה להציג את זה כמחדל של ביטחון שדה. זה כמו להגיד שגנבו מהבית כי לא היו סורגים. נכון שפרצה קוראת לגנב, אבל הגנב הוא גנב. הבן שלי היה בצבא במודיעין. אם הוא היה מתחיל עכשיו להדליף את כל מה שהוא יודע, אז אין לזה סוף. אם לא נסמוך על החיילים בתפקידים האלה, אפשר לסגור את הבסטה. כולם אומרים,'עזוב נו, חליק, חיילת, מבולבלת'. וזה משפיע גם על השופטים, שייתנו לה שנה וחצי-שנתיים, והכל משובש".

היית תקיף באותה מידה אם היא הייתה בחורה בשירות לאומי?
"חד משמעית כן. אני לא רוצה שחייל יגנוב מסמכים ויוציא אותם לעיתון, ואני לא אומר את זה רק לשמאל, אלא גם לימין. אני לא רוצה שתוכניות על פינוי התנחלויות ידלפו לפני כן למתנחלים. אבל בעיתון 'הארץ' יושבת קבוצה חברתית שיודעת יותר טוב מכולם, וכל השאר – מה אנחנו מבינים? הצבא חשוד תמיד, העיתונאים אף פעם לא חשודים. אם איזה מתנחל היה בורח לחוץ לארץ, הרי היו שוחטים אותו ב'הארץ'. הם החוק, הם המעצמה הראשונה".

הכתבה המלאה מופיעה ב"סופשבוע"