שם: סמ"ר אורי אורבך.
שנת גיוס: 1979.
על מדים: טען–קשר בגדוד 75 של חטיבת השריון 7.
רגע השיא: "השחרור. הייתי חייל חלש פיזית וניסו לאמן אותי בכל הזדמנות. אז נתנו לי לסחוב אבנים בידיים כדי לחזק את השרירים, והריצו אותי בלי סוף. כך שאפשר לומר שהתעללו בי, אבל בנחמדות".
רגע השפל: "אם כבר, אז לצבא הייתה טראומה ממני. הייתי חייל די בינוני – ואני אומר את זה כי אני לא רוצה להעליב את עצמי יותר מדי. כטען–קשר הייתי צריך לטעון את הבטן של ה'שוט', וזה היה סיוט. גם אין לי חוש טכני, וכל עניין פריקת הנשקים ומקלעי ה–0.3 מ"מ היה נורא ואיום בשבילי".
הזדמנות שנייה: "הייתי מתגייס ל'במחנה'. הרי בסוף, במקצועי האזרחי עד לפני שנה הייתי עיתונאי. מהכתיבה ומיתר הדברים שעשיתי באזרחות נהניתי הרבה יותר מלהיות בשריון".

שם: סמ"ר אורי אורבך.

שנת גיוס: 1979.

על מדים: טען–קשר בגדוד 75 של חטיבת השריון 7.

רגע השיא: "השחרור. הייתי חייל חלש פיזית וניסו לאמן אותי בכל הזדמנות. אז נתנו לי לסחוב אבנים בידיים כדי לחזק את השרירים, והריצו אותי בלי סוף. כך שאפשר לומר שהתעללו בי, אבל בנחמדות".

רגע השפל: "אם כבר, אז לצבא הייתה טראומה ממני. הייתי חייל די בינוני – ואני אומר את זה כי אני לא רוצה להעליב את עצמי יותר מדי. כטען–קשר הייתי צריך לטעון את הבטן של ה'שוט', וזה היה סיוט. גם אין לי חוש טכני, וכל עניין פריקת הנשקים ומקלעי ה–0.3 מ"מ היה נורא ואיום בשבילי".

הזדמנות שנייה: "הייתי מתגייס ל'במחנה'. הרי בסוף, במקצועי האזרחי עד לפני שנה הייתי עיתונאי. מהכתיבה ומיתר הדברים שעשיתי באזרחות נהניתי הרבה יותר מלהיות בשריון".

סמ"ר אורי בעורף האויב

דלת הפח הלבנה במשרד המ"פ נפתחת בחשש רב, כשל גוזל הבוקע מתוך קליפתו. זו לא דוגמנות המדים הראשונה של אורי אורבך – בכל זאת, 25 שנה במילואים לא נוסעות בטנדר – אבל עכשיו הוא כבר חבר כנסת, וחיוכיהם המתפרצים של מפקדי המחלקות אינם מקלים על מבוכתו הגואה. 

שוליהם של מכנסי הזית המגוהצים מבצבצים תחת מפתן הדלת, וזוג ידיים מקופלות שרוולים נשלח לגשש אחר מחמאה. "נו, מה אתם אומרים על התחפושת? נחמד? יפה לי?" משגר אורבך לאוויר המוצב, ומיד מצהיר: "כל הכבוד שהצלחתם לשכנע אותי ללבוש מדים. עכשיו אני נראה כמו ליצן".

אורבך, שהשנים התקינו לו זהויות מגוונות של חבר כנסת, עיתונאי, סאטיריקן, פובליציסט וסופר, כמעט ושכח את מי שהיה שם הרבה לפני השאר: סמ"ר אורי. כעת, כשהוא שוב בגדוד נעוריו, גדוד 75 של חטיבה 7, דמות השריונר שנקברה עמוק בזיכרון שבה לה לחיים. "רגע, 75 זה גדוד 'רומח' – פה אני שירתתי", הוא אומר. "איזה קטע. אני הייתי בפלוגה כ' שזה 'כפיר', ואם אני לא טועה – ל' זה 'לביא', ו–מ'… רגע, אל תגיד לי… מ' זה 'מחץ'". 

כשנפתחים שערי הבסיס, משתחל רכבו של הח"כ בהילוך רם מעלה, היאה ל"פורד מונדיאו" מלכותית, למוצב "רנטיס" שבחטמ"ר מכבים. את פני האורח מקדם מ"פ לביא, סרן ראדי עזמה, שמוביל את האישיות המשופמת ישירות למשרדו, שם ממתין סגל הפיקוד המורחב. "אין צורך להצדיע: סמל ראשון זה לא רמטכ"ל", מחייך אורבך ומנסה לקלוע ללב החבורה: "מה קורה, חבר'ה? הכול בסדר? נו, תגידו, אתם מתרגשים לפגוש חבר כנסת?"

מרוגשים או לא, ניאותים כולם להאזין לקורותיו של נציג הגדוד בכנסת ישראל. "התגייסתי באוגוסט 1978 לישיבות ההסדר", מספר אורבך. "למדתי בישיבת הסדר בקריית שמונה, וכל 'הסדרניק' שהיה בעל פרופיל קרבי יכול היה ללכת אך ורק לשריון. התגייסנו בינואר 1979 לטירונות בניצנים, ומיד אחר–כך עברנו הכשרת מקצועות בג'וליס ועלינו לגולן לצמ"פ. שובצתי להיות טען–קשר ב'שוט' (טנק צנטוריון), ותפקידי היה לטעון את הפגזים, לתפעל את המקלעים ולהיות אחראי על הקשר". 

בתקופתו, מספר אורבך, גדוד 75 ישב במעלה גמלא. "אני לא אשכח את הטרמפים שלקחנו למטה", הוא אומר. "המג"ד היה יואל לבקוביץ', היום ראש עיריית רמלה. גרשון הכהן, היום מפקד המכללות הצבאיות, היה הסמג"ד, והמח"ט היה יוסי בן–חנן. כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה היינו בחל"ת וגייסו אותנו לעוד כמה חודשים. במלחמה כבר היינו תחת גדוד מילואים וסידרו אותנו לפי צורכי הצבא. כך מצאתי את עצמי לפתע משרת בגדוד 71 של חטיבה 188, האויבים שלכם". 

בעודם מנסים להתעלם מההערה שזרק אורבך לאוויר, מבקשים הקצינים לשמוע עוד על עברו המגורז של השריונר המיוחס. "בראייה לאחור יש לי זיכרונות טובים מאוד מהסדיר, אבל תוך כדי השירות היה לי מאוד קשה", הוא מגלה. "בכלל, להיות חלק מחטיבה 7 עורר בנו גאווה גדולה בגלל ההיסטוריה והמורשת החטיבתית, וגם כי התג הוא אחד היפים בצבא. אני לא אשכח איך כשהייתי הולך ברחוב הייתי בטוח שכל הרחוב עוצר את נשימתו ומסתכל עליי ביראה. היום אני מבין שזה לא דגדג לאף אחד. וזה לא שאני מתרפק כל היום על העבר, ולא שהיו לי מי יודע מה עלילות נפלאות, אבל אז השירות בשריון היה החיים שלי. מצד שני, תחשבו על זה שמבחינה סטטיסטית יש לכם סיכוי לא רע להפוך להיות חברי כנסת". 

לאחר שהוא מסיים לגלול את נבואותיו בפני סגל הפלוגה, יוצא הפרלמנטר מטעם "הבית היהודי" לפגוש את החיילים הפשוטים – אלו שנמצאים במשבצת שבה הוא שירת לפני 30 שנה. הלוחמים, בוגרים טריים ושזופים של ההכשרה בשיזפון, מקשיבים לדבריו של אורח הכבוד. אורבך, נבוך במקצת מהריכוז הדועך של מאזיניו, מחפש את המילים שיכשירו בקרב שומעיו פינה בלב, או שלכל הפחות ימנעו מהם להתעפץ.
"אין מישהו אחר שיעשה את העבודה שאתם עושים", הוא משמיע באוזניהם את המנטרה הידועה. "יש המון תירוצים למה לא לעשות, אבל יש שכבה דקה מאוד של אנשים שיש להם את הזכות והחובה, וסליחה על הפאתוס, להחזיק את המדינה הזו. ברגע שאתם תירדמו בשמירה – לא תהיה מדינה. מישהו חכם אמר פתגם כזה: 'אם לאויב שלנו לא יהיה נשק – לא תהיה מלחמה, אבל אם לנו לא יהיה נשק – לא תהיה מדינה'. אתם כוח המגן העברי, ודעו שעל כל אחד כמוכם, יש חמישה שלאחד כואב הגב ולאחר סידרו איזה ג'וב ליד הבית. למרות שיש ביטויים שאומרים 'פראייר מי שמשרת', תדעו שאתם לא פראיירים. בזכותכם אין מלחמות – או לכל הפחות, יש פחות". 

אחד מסמלי המחלקה לא התרשם ממתק המילים, והקשה בשאלה כיצד הצבא נתפס בעיני העם. "בגדול, העם אוהב את הצבא", משיב אורבך תוך שהוא שוקל את מילותיו. "הבעיה היא שהיום יש הרבה פחות חרדת קודש כשמדברים על צבא מאשר פעם. אפשר להבין את זה: קודם כול, קרו כמה מלחמות שלא היו שוס גדול כל–כך, וגם צריך לזכור שזה דור אחר. כשאני התגייסתי, ההורים שלי שמחו על זה שיש בכלל מדינה וכל דבר היה 'וואו, כוח המגן העברי'. ההורים שלכם כבר היו חיילים בעצמם ונולדו לתוך המדינה, שעבורם הייתה מובנת מאליה. חוץ מזה, החברה נהייתה יותר מפונקת ויותר אזרחית". 

משם, גולש הח"כ באופן טבעי לתרומתם של חובשי הכיפה לצה"ל. "זה לא מקרה שחבר'ה דתיים נשארים היום בשכבות הביניים בצבא יותר מאשר לפני 20–30 שנה, והרבה יותר ממשקלם באוכלוסייה", הוא אומר. "זה קרה כי החברה הדתית מייצגת שמרנות ומשדרת 'הגנה על העם', לעומת החברה החילונית שהיא יותר אזרחית. ואז, בגיל 21–22, כשצריך לחתום קבע, לחילוני יש יותר אופציות בחוץ בעוד שהדתיים ממשיכים עוד קצת. אבל יש בזה סיכון גדול: הצבא לא יכול להיות מזוהה עם קבוצה אחת דומיננטית בהרבה ממשקלה בחברה". 

בתום השיחה, ובטרם הונצח הרגע בצילום קבוצתי, ניגש סרן עזמה ומגיש לאורבך תעודת הערכה בשם הגדוד כולו. "חשבתי שראוי שתקבל משהו מאיתנו, שתוכל לשים אצלך בלשכה", הוא מסביר. חבר הכנסת סורק בעיניו את התעודה ולא יכול שלא לשים לב לטעות המופיעה בה: "שר? וואו, שדרגת אותי. אני חבר כנסת, לא שר. אתה יודע מה, בוא נתקזז: אני אצדיע לך, ואגיד 'תודה, המג"ד'".
על מנת להשלים את תמונת הקרביות הנוכחית של גדוד 75, בחר המ"פ לחנוך את אורבך אישית בכמה מהמשימות הפלוגתיות הרגילות. הראשונה שבהן הייתה תגבור כוחות המשטרה הצבאית במחסום "רנטיס" – עבודה שנעשית לסירוגין על–ידי הפלוגה ועל–ידי לוחמי מג"ב. לקול צפירת המשאיות ולשמע איוושת האגזוזים, הואיל סרן עזמה להדגיש שמדובר בגזרה מאוד לא משעממת, אפילו הכי פחות משעממת בכל האזור. 

לרגע נדמה היה שאורבך נדרך, אך הוא ממהר לצנן את האווירה. "אני ממש לא מתגעגע לתקופה ההיא", הוא מבהיר. "אני רק עומד פה ומזדעזע מהמחשבה על השגרה, ועל איך זה לסחוב את ה… נו, איך קוראים ללוחות המגן ששמים על הזחלים… אה כן, פלטות בזוקה. זה תמיד כבד מדי ואתה תמיד חותך את היד". 

עד היום, מגלה הח"כ, הוא סוחב סימנים מאותם ימים קשים. "בזמן מסלול הצוות, צעקו לנו: 'צוות בזוקה אש', ואמרו לנו: 'היכון למעבר בשדה מוקשים'", הוא משחזר. "אז אתה מרביץ את כל האש ולא אכפת לך מכלום. אתה דורך את מקלע המקביל, ואין לך זמן לנימוסים. ואז אתה חוטף. אתה תמיד יוצא מהתרגילים האלה עם המון חתכים. ירינו בכמויות מטורפות. אני חושב שטענתי בשנתיים שלי בצבא למעלה מ–150 פגזים. ותמיד יש את הריח המתקתק הנורא הזה של עשן המקלעים, וכשאתה טען–קשר ואתה בפנים – אז כולך מפויח. הנה, פתאום אני נזכר בהכול. והאמת, אני לא יכול להגיד שאהבתי את זה". 

אז איך מתיישבת התמונה הלא מעודדת בעליל והזיכרונות המפויחים עם התמונה שהציג בפני הפלוגה זמן קצר קודם לכן? לאורבך תשובה מעניינת. "להיות חייל קרבי זה דבר שהוא טוב לכל החיים, למרות שברוך השם אין לזה שימוש באזרחות. כלומר, אין לנו פה מלחמות אזרחים או משהו בסגנון, ואין לי מה לעשות עם הידע שלי בשריון, אין לי טנקים ליד הבית. אבל התחושה שיש לך מניית יסוד במדינה מגיעה אך ורק משירות קרבי. נכון, זה תמוה כשבזמן שהחבר'ה שלך בתל אביב עושים מה בראש שלהם, אתה תקוע באיזה חור, אבל בטווח הארוך, כשאני היום בכנסת ומביע את דעתי, אני מרגיש שיש לי יותר זכות כי גם נלחמתי בשביל המדינה הזאת".

בגמר ההזדהות עם מעמד שגרת המחסום, מובל אורבך לאורך כביש 446, בין צריחי המסגדים וחצאי הסהרים, היישר לנקודת תצפית אסטרטגית הממוקמת במרומי ההתנחלות  עופרים. תוך סקירת צירי התנועה האזוריים ומור"קי בקבוקי תבערה המתלווים לכל אחד מהם, מוצא אורבך צוהר להשקפתו. "אני תומך בהתיישבות, אבל אפילו אם לא הייתי תומך בה, אני חושב שהתפקיד של הצבא הוא לשמור על האזרחים בכל מחיר ובכל מקום. גם בהתנחלויות", הוא אומר. "בעיניי, אם יש מלחמה או הפרות סדר, עדיף שחיילים ייהרגו ולא אזרחים. ברור שהשאיפה היא שאף אחד לא ימות, כן? אבל האזרחים צריכים לנוח ולעבוד, בעוד שהחייל לא שואל שאלות – הוא מקבל פקודות ומבצע. אחרת, כל אחד יעשה מה שבא לו, לכל אחד יהיה צבא פרטי ואנחנו נהפוך למדינת חברות שמירה".
כשהוא נשאל האם כשהצבא מופנה למשימות אבטחת יישובים הוא לא נתפס בעיני הציבור גם כך כ"חברת שמירה", משיב אורבך כי הדבר נובע מהידרדרות מעמדו של צה"ל בעיני החברה הישראלית. לדבריו, כאשר החלה הידרדרות זו, החלו בישראל לעשות שימוש פוליטי בצבא, בדומה לדת. "אני לא אגיד שהשמאל פחות אוהב את הצבא מהימין, אבל הוא מתנגד למדיניות הפוליטית של הממשלה", אומר הח"כ, "והרבה פעמים כשהצבא נכשל במשהו, הוא משתמש בו כדי להראות כמה שהכיבוש גרוע. בתור פוליטיקאי אני משתדל להיזהר מלעשות שימוש פוליטי בצבא".
שיחה ערה רגשה שם, במרומי נקודת התצפית השלווה עד לתעתע. האופק הדועך, עתיר קרני השמש היכה על פניו של המ"פ, הניצב כאלטר–אגו הצעיר והמופנם של אורבך. אבל איך אפשר לסיים ביקור כה ממלכתי בלי שיר אחד, שיגרום ללבבות לעמוד דום? כך, ברגע אביבי אחד, תחת משב הרוח, איחדו ח"כ אורבך וסרן עזמה קולות בנעימה אחת מוכרת. "בוא נראה אם אני זוכר את ההמנון", אתגר חבר הכנסת, למול פניו המשתאות של המ"פ והחל לשיר: "שבע – את פלדה רוגשת. שבע – סער ברמה. שבע – את אדם על עשת. את החטיבה. יאללה, זזים?" .