למה יצאו נגד החרדים?
אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, חבר הכנסת גפני שאל מה קרה בזמן האחרון שכולם מתנפלים על החרדים. התשובה היא בגוף השאלה. לא קרה כלום, לכן מתנפלים על החרדים. כשקורה משהו אז יש סיבה, אבל כשלא קורה שום דבר צריך לתקוף את ממשלת ישראל.
ממשלת נתניהו כרגע היא מאוד חזקה; למרות העיצומים של ישראל ביתנו ועוד כל מיני, ואולי האיומים שלנו לפעמים – היא ממשלה חזקה. כשיש מישהו מאוד חזק – להבדיל, בכיתה, בריון – מתנכלים לאח שלו הקטן. אתם האח הקטן והלא אהוב, קל לשסות נגדכם.
אתם יודעים, חברי החרדים, לאנשים כמוני וגם לי, יש הרבה ביקורת, אני גם חולק על חלק מהנתונים על השתתפות בכוח העבודה של החרדים. בלי עכשיו לטעון מי אשם, וההשכלה שמכשירה לעבודה, והנטל הצבאי וכל הדברים הידועים והמוכרים.
אבל אלו סיבות אמיתיות. לא אלו הסיבות שבגללן תוקפים אתכם. נאחזים בדברים. והיום יש חידוש. היום המתקפות עליכם הן ללא חשש תולעים, כמו שכתוב על חלק מהכשרויות, כי השדרן גבי גזית, שבשבוע שעבר אמר דברי שטנה, אמר שעל הביטוי תולעים הוא מצטער. כל השאר זה בסדר, אבל תולעים – זה באמת קצת מוגזם.
לאנשים מהמיעוטים בחברה הישראלית יש אוזן פנימית מאוד רגישה זה נכון לערבים, זה נכון לחרדים, לפעמים זה נכון למתנחלים, זה יכול להיות נכון לעובדים זרים. אפשר לטעון על כל טענה שטוענים נגד חלשים – מה אתם רוצים? בסך הכול מה אמרתי? זה לא נכון, השירות הצבאי? זה לא נכון שהעובדים הזרים תופסים מקומות עבודה? זה לא נכון שהמתנחלים עושים כל מיני צרות?
אנחנו, בני המיעוטים השונים, יש לנו אוזן פנימית – אנחנו גם שמים לב לסגנון. אנחנו יודעים מתי מתכוונים לגופו של עניין ולגופה של טענה, ומתי מתכוונים לשסות את ההמונים במיעוט, שהוא כרגע הקורבן. מה נופל על אוזניים קשובות? כשיש מישהו שאין לו עבודה, אז אומרים: זה העובדים הזרים. כשיש מישהו שהוא בשירות הצבאי – קשה לו, הוא מקופח, אז אומרים: אבל החרדים לא מתגייסים. כשחוסמים כביש, אז אומרים: תראו, המתנחלים האלה, תראו מה הם עושים. פתאום הם לא מפגינים. זה הכוח של ההמון השקט – אפשר לגייס אותו באמצעות שיסוי נגד קבוצות, והחרדים הם פשוט הקורבנות הנוחים ביותר, והדברים גם מתקבלים.
אז ראש העירייה חולדאי, והשדרן הזה, והשדרן ההוא – הוויכוח הוא לא עם הטענות שלהם. אפשר להתווכח על עובדות עד זוב דם, ואני בטוח שאפשר גם להגיע להסכמות, על השתתפות בשוק העבודה, ואפילו בשקט, פה ושם, על שירות צבאי. אבל הנימה שבין המלים, לא המלים עצמן, היא זו שעושה את ההבדל. וקשה לפעמים לתפוס ולהוכיח את זה. לפעמים – מתי קל לנו? כשיש התפרצות, כשזה קללות, כשזה גידופים. אבל הקשיבו לקריצה. כשרון חולדאי מדבר, הדברים – אפשר להסכים ואפשר לא להסכים, אבל כולנו רואים את הקריצה. כולנו רואים את קהל היעד. כולנו רואים את ההנהון הזה, שאומר: כן, כן, זה החרדים האלה, זה הערבים האלה, זה העובדים הזרים האלה.
במקום להתמודד עם הבעיות, במקום לנסות לפתור אותן, אומרים שיש מישהו חלש שהוא אשם. וכבונוס, במתקפה העונתית האחרונה, זה קשור למה שאמרתי בהתחלה – זאת החוליה החלשה – ציבורית, לא פוליטית. ציבורית – של הממשלה הזאת. ועם מי אפשר לתקוף את הממשלה? הך בחרדים ותפיל את הממשלה. אולי זאת אמירה גם קצת אופטימית, ולכן לא כל כך צריך להתרגז, אלא – יכוף ראשו כאגמון, כמו שכתוב, והרוח הזאת תעבור – עד למתקפה הבאה. תודה רבה.
10 במאי 2010 בשעה 22:38