מתוך טור שפורסם בסוף השבוע האחרון ב"מקור ראשון":
עזמי בשארה כבר עשה את זה, אבל אם מחר ג'מאל זחאלקה ישתתף במארב של החמאס לחיילי צה"ל? ואם חבר הכנסת מוחמד בארכה יילכד בעין המצלמה כשהוא משגר קסאם לעבר יישובי הדרום? ומה תגידו אם בעוד חודשיים חברת הכנסת חנין זועבי תבריח במכוניתה מחבלת מתאבדת?
מי שעוקב מקרוב אחרי פעילותם המתלהטת והולכת של חברי הכנסת הערבים, לפחות הקולניים שבהם, יכול להתחיל לחשוב שאנחנו בדרך לשם. ההצטרפות של חברת כנסת ישראלית לשייט שנועד להפגין ולפרוץ את הסגר על עזה היא השתתפות מופקרת בפעולה מלחמתית נגד מדינת ישראל. לא פחות.
ח"כ זועבי, דווקא מהח"כים החרישיים ביותר במשכן הכנסת, היא חברה בבל"ד בה העניין הערבי-לאומני הוא הנוקשה והחריף ביותר. הם לא רואים מקום למדינה יהודית או למדינת היהודים באזור זה של המזרח התיכון. ועדת הכנסת ובעקבותיה בית המשפט העליון יידרשו שוב בזמן הקרוב לשאלה אם ראוי ששונאי ישראל מוצהרים אלה רשאים להיבחר לבית המחוקקים הישראלי.
בינתיים, עד שבג"צ יפסול או יאשר, ודאי שיש להגביל את חופש התנועה של חברי כנסת המנצלים את החופש הזה לפעולות אנטי-ישראליות מובהקות. על הרבה פחות מזה הגבילו בזמנו את חופש התנועה של הרב כהנא, ולכנסת יש זכות להגן על עצמה מפני מי שמנסה בתוקף חסינותו להטביע את הספינה המשותפת. מי שמסכן את חופש התנועה ואת החסינות של חברי הכנסת בפעילותם אלו הם דווקא אנשים כמו חנין זועבי, וחברי הכנסת המבקרים בלוב ובוודאי מי שמצטלם עם נסראללה ומלקק את נעליו.
כשאני מקשיב מדי פעם (מה לעשות, זה מקום העבודה שלי) לסאונד של חברי הכנסת הערבים וגם לתוכן של דבריהם, אני מרגיש כאילו אני נמצא במועצת הביטחון של האו"ם בעוד כינוס אנטי-ישראלי. זו תחרות בסגנון "מי שונא את ישראל יותר ממני?" בה הח"כים הערבים משלהבים את עצמם, נגררים, מתלקחים ומתחממים כשהפרס הראשון הוא נסיעה לקדאפי או לנסראללה.
ועם כל זאת ולמרות העצבים, את הרחקת פורעי-חוק ושונאי ישראל מובהקים מהחיים הפרלמנטריים יש לעשות בתבונה ובנחת. לא בהתלהמות ובהטחת נאצות בפומבי. אף שיש להבהיר לחברי כנסת ערבים כי הכנסת לא מוכנה שחבריה ישתתפו בהתקפות אלימות נגד חיילים, לנו אין הזכות להתפרע אל מול ח"כית נואמת. הכנסת היא שלנו, כנסת ישראל, חופש הדיבור והזכות לשאת דברים קשים שמורה לנבחרי הציבור. מראה חברי כנסת המתפרצים אל דוכן הנואמים גורם נזק לישראל ובעצם משרת את הח"כים הערבים. אלו תמונות ה"מוכיחות" למתבונן מבחוץ (ורוב העולם רק מתבונן בתמונות ולא מתעמק בתוכן) כי ישראל מתנכלת לאזרחים הערבים שלה ולנציגיהם. המלחמה באויבי ישראל, מבחוץ ובעיקר מבית, לא תיעשה בקריאות ביניים פופוליסטיות ובהשתנקויות של חולי דלקת-כותרתית (מחלה שהסימפטום שלה הוא שהחולה מוכן לעשות הכל בשביל מעט אוויר פסגות הנמצא בכותרות העיתונים). דווקא חוקים, צווים ולעיתים אפילו התעלמות ובוז שקטים, מביאים תועלת גדולה יותר מאשר היגררות לתוך הפרובוקציה.
הייתי שם ואני מבטיחכם נאמנה כי אם חברת הכנסת זועבי היתה נושאת עוד נאום אנטי-ישראלי משעמם כדרכה, מול אולם מפוהק כבשגרה, לא היה נגרם כל נזק. הנציגות הערבית-לאומית-איסלאמית בכנסת היא בעייתית ולעיתים מסוכנת, אבל הרוב היהודי הלאומי לא מוכרח להפגין את האהבה שלו לחיילים ואת סלידתו מהתנהגות הערבים בזעקות שבר. אנחנו בעלי הבית ולא האורחים, אנחנו הנציגים של הרוב היהודי, הדמוקרטי, הלאומי, ולא קורה כלום כל עוד הם רק מקשקשים. הרי בזכות ההסתערות עליה, אפילו יותר מאשר ההשתתפות במשט עצמו, עכשיו הח"כית האלמונית הפכה לגיבורה, אחמד טיבי מורט את שפמו למראה המתחרה החדשה שצצה פתאום בשטח, ובטח גם יכין לנו איזו הפתעה מסוג דומה.
אני מציע את האופציה הלא-פופולארית של קור-רוח. במקום להשתגע ברעש, להיות חכם בשקט: לתמוך בצבא ובחיילים שלנו, להגביל את היכולת של כמה מאזרחינו-שונאינו מלפעול באופן מובהק נגד המדינה, לצמצם באמצעים חוקיים את היכולת של שונאי ישראל להיבחר לכנסת, ולזכור שהמלחמה מתנהלת כיום גם על מסכי הטלוויזיה והמחשב. אנחנו צריכים לנצח כדי לנצח גם פה את ארדואן והנייה שם, ואת זועבי וטיבי כאן.