קשה להיות יהודי. יותר קשה להיות יהודי דתי. עוד יותר קשה להיות יהודי דתי במונדיאל. ובכל זאת, על המשחק בין אורגוואי לגאנה אני מסוגל לוותר בקלות בליל שישי. הקידוש עדיף על הכיבוש, ואין בי אפילו שמץ של טרוניה כלפי שמיא בסגנון צדיק ורע לו.

אבל המבחן האמוני האמיתי, שבו אעמוד אגב בגבורה, צפוי למחרת. בעצם יום שבת קודש ארגנטינה תפגוש את גרמניה למפגש בין שתי הנבחרות הסוחפות במונדיאל הזה. בחמש זה מתחיל ובשבע זה נגמר, עמוק בתוך רחבת ה-16 של שבת קודש. למה? למה? למה?

אם היו מתייעצים איתי הייתי משכנע אותם שאם הגויים כבר מחללים שבת, שיעשו זאת הספרדים נגד הפרגוואים. אבל לא התייעצו איתי ואני איאלץ לחכות עד צאתם של שלושה כוכבים בשמים כדי לדעת מה העלו ברגליהם הכוכבים על המגרש.

ובעניין יום שישי בו ייפגשו הולנד וברזיל – כאן העסק מסובך מזווית אחרת. חילול שבת הוא עבירה שבין אדם לבין ריבונו, אבל צפייה בכדורגל עם כניסת השבת במקום לתת יד להכנות הוא עבירה שבין איש לאשתו. יום שישי את יודעת, אני אומר לה, יש בעיר מסיבה. והיא תבין בוודאי. החשש הגדול ביותר הוא מתיקו בין שתי הפיבוריטיות שלי. תיקו פירושו הארכה. הארכה היא בדרך כלל פנדלים, ופנדלים זה כבר ממש בתוך השבת.

שבת פרשת פנחס נכנסת ב-19:29 בתל אביב. המשחק מסתיים כולל מחצית וזמן פציעות ב-18:55 בערך. ההארכה מסתיימת ב-19:30 לכל המאוחר. פנדלים זה כבר בתוך השבת, ודאי לדעת המחמירים. אם אפשר, ריבונו של מונדיאל, אלוקי האוהדים- בבקשה בלי תיק"ו בתום 120 דקות. זו תהיה בעיטת עונשין לא מוצדקת לכל המאמינים, אבל נקבל כל גזירה באהבה.