התיק של כולנו

 ראש השב"כ לשעבר ח"כ אבי דיכטר ביטל השבוע את נסיעתו למדריד. הוא חשש להיעצר בשל תלונה נגדו. כראש השב"כ היה דיכטר אחראי לחיסולו של רב המחבלים סלאח שחאדה, חיסול שגרם למותם של ילדים ואזרחים אחרים, ששהו בבניין עליו הוטלה הפצצה.

"זה נורא" אנחנו אומרים לעצמנו, "איך העולם צבוע. איך הגויים הלו לא מבינים כי במלחמה נגד הטרוריסטים נפגעים גם חפים מפשע לעיתים, בלי כוונה". כשבלונדון ובמדריד ובפריז מאיימים לעצור קציני צבא ואישים פוליטיים בגלל שישראל פגעה באזרחים – ברור לכולנו שלא מדובר רק בצביעות. מדובר במלחמה על הזכות של ישראל להגן על נפשה ולהילחם בטרוריסטים. כן, גם אם נפגעו אזרחים וילדים לא מעורבים – ברור לנו שהמשפט הבינלאומי לא רשאי לשפוט אותנו ולהטיף לנו מוסר. זה בלתי סביר שאנשי הצבא והביטחון שלנו לא יזכו להגנה ציבורית ומשפטית שלנו.

***

בכניסה לבית הדין הצבאי במחנה בר-לב בקסטינה נקבצים אט אט עשרות צעירים, כולם באמצע שנות העשרים שלהם. הם באו להזדהות עם שני חברים שלהם, לוחמים לשעבר מגבעתי, העומדים למשפט. השניים הורשעו בשימוש ב"נוהל ילד" – שם החיבה המוזר לעבירה הצבאית שביצעו. במהלך חיפוש בבית הם הורו לילד בן 9 לפתוח תיקים חשודים. כשסירב ירו על התיק. איש לא נפגע. אבא שלו הלך לנציג האו"ם, משם התגלגלו הדברים לדו"ח גולדסטון, משם לפרקליטות הצבאית ולבית הדין המאובק בקסטינה. כעת התיק הזה הוא של כולנו.

 עכשיו, בכניסה למחנה, השניים מובלים כמו חתנים לחופתם. במחיאות כפיים קצובות הם עוברים בתווך בין שני טורי החברים, בכל שניה מישהו נופל על צווארם בחיבוק של גברים צעירים. עוד מעט הם יישבו על ספסל הנאשמים, מחכים לשמוע את הנימוקים לעונש שיוטל עליהם, מצטופפים בין עשרות בני משפחה, אוהדים, עדים, פרקליטים ואפילו ח"כ אחד.

הם לא יודעים מה מחכה להם. התביעה הצבאית דורשת עונש מאסר. זה יכול לעלות להם בעד שלוש שנות מאסר, ברישום פלילי לשנים רבות. ובמה זה יעלה לנו, המשפט המיותר הזה וההרשעה הנלוזה? זה יעלה לנו בעוד כרסום בתחושת המחויבות שלנו לחיילים, ובידיעה של החיילים כי אנו לא נותנים להם גיבוי. מערכת משפט שרואה את כל המציאות דרך ניירת משפטית, היא חלק לא מודע בדרך כלל, של המערכה נגד צדקתה של ישראל. בשם המוסר כביכול, בשם דמותנו הטהורה כפי שאנחנו רוצים שתיראה באומות, אנחנו שוכחים שיש הבדל בין עבירות המכערות את צלמנו (רצח, שוד, ושאר מעשים מסוג זה) לבין טעויות שנעשות במהלך פעילות מבצעית. אם הכל פלילי ואם הכל נמדד במשקפי פרקליטים, לא נוכל להילחם בטרוריסטים ובשולחיהם.

 אין שום הבדל עקרוני בין אבי דיכטר וציפי לבני והאלוף במיל' דורון אלמוג שכמעט נעצר בלונדון, לבין שני החיילים מגבעתי שהורשעו בבית הדין הצבאי. ההבדל היחידי הוא שהמערכת המשפטית הישראלית עומדת לצדם של בכירים מטעמנו המבוקשים באירופה, כי הם מבינה שהם עשו את מעשיהם בשמנו ולמעננו. אותה מערכת משפטית ושלוחתה הצבאית, לא נותנת גיבוי דומה לשני החיילים שפעלו בבית ברצועת עזה ב"עופרת יצוקה".

 ישבנו שם על ספסל האוהדים והנאשמים. שלושת השופטים היו קשובים וענייניים. התובעת שאלה את העדים כאילו אנחנו במשפט פלילי בעניינם של כמה גנבי רכב. כאילו אנחנו לא דנים בפעולה צבאית בבניין מאיים בעזה, אלא מבלים בוקר בשוויצריה הקסומה. 

 אלו החיילים שלנו ואם הם נאשמים – כולנו נאשמים וכולנו צריכים לשבת על הספסל לצידם ולא לתת לעוול הזה להתרחש מול עינינו.