לא כל שיהוק ראוי לשיווק
קראתי בכפולת עמודים של אחד מעיתוני הערב, לא זוכר איזה, כתבת ענק על הצעת חוק חדשה של ניסים זאב מש"ס. על פי ההצעה ישראל תעבור לשיטת המושבעים במקום השיטה המשפטית הנוהגת. גיחכתי מתחת לשפמי, לא בגלל שאני תומך או מתנגד (אני מתנגד!) להצעה, אלא בגלל שהיא הצעה מופרכת מבחינת הסיכויים שלה. העובדה שלחבר כנסת יש רעיון כלשהו והעובדה שהוא מעלה אותה כהצעת חוק היא חסרת כל משמעות. אבל לעיתונאי, או לעורך, קצת משעמם לפעמים והוא אומר לעצמו: "הבה נמלא שני עמודים במשהו דרמטי, או פיקנטי, נוסיף טור או שניים של משפטנים בעד ונגד ההצעה. אם יהיה מזל אולי בתוכניות הבוקר ברדיו והערב בטלוויזיה יעשו פולו-אפ לכתבה".
אבל מדובר כמובן בשטויות. אני יכול מחר להציע הצעת חוק ככל העולה על רוחי הרעה ואפילו לנמק אותה היטב, וגם לזכות בכותרות רחבות-היקף בכל העיתונים. אם אבטיח בלעדיות למישהו, בכלל תהיה לי חגיגה שלמה באותו עיתון במשך כמה ימים: עונש מוות למציתי יערות (עונש מוות תמיד נכנס לעיתון); הורדת מס הכנסה ב-50% ואיסור גיהוק במקום ציבורי או שיהוק בפרהסיה.
כי העיתון מתייחס להצעות החוק ולרעיונות של חברי כנסת לא לפי החשיבות והערך האמיתי שלהם, אלא לפי הערך הפיקנטי שלהם, לפי הערך השיווקי-שיהוקי שלהם. עיברות שמות הח"כים שהציעה רונית תירוש, הגבלת מחירי הפופקורן שהציע כרמל שאמה ואפילו הצעתי-שלי לחייב הצבת מאפרה בכניסה לבתי קפה אינם הצעות חוק חשובות. אבל אלו הצעות קליטות, צבעוניות, פיקנטיות שאפשר בקלות למלא איתן רבע עמוד ובמידת הצורך גם כפולה. כשלעצמי אינני מרבה בהצעות-חוק שכאלו מתוך חשש דווקא מכותרות גדולות מדי על חוקים קטנים מדי. יש באמתחתי כמה הצעות חוק קטנות שאני דווקא רוצה להעלות אבל מהסס דווקא בגלל שהן יזכו ליותר תשומת-לב ממה שהייתי רוצה. כן, יש חוקים קטנים וטובים שאולי יעשו אותי קצת יותר ידוע, אבל אין לי עניין להיות ידוע לשמצה. לא כל שיהוק ראוי לשיווק.
לעומת הצעות לא מזיקות אלה, יש לפעמים הצעות מאוד רציניות מבחינת המשמעות שלהן ותחום העיסוק שלהן אבל הן לא מעשיות ובלתי ישימות. הצעתו של ח"כ ניסים זאב כאמור לשנות את שיטת המשפט בישראל היא עניין שראוי לדיון רציני, אבל היא לא יכולה להתגשם כיום ובוודאי לא בעקבות הצעת חוק פרטית של חבר כנסת, ככה פתאום. אבל ההצעה הזו מאפשרת לעיתון להציג חזות של עיסוק בנושא רציני, למרות שגם בעיתון יודעים שאין שום סיכוי שבעולם שההצעה הזו תצלח אפילו את הדיון הראשון בוועדת שרים לחקיקה, אם בכלל תגיע לשם. מושבעים במדינת ישראל? יאללה, יאללה.
הנה עוד הצעות שלא נועדו אלא כדי להיכנס לעיתון וכולן אכן נכנסו לאחרונה בגדול לעיתוני הצהריים ועוררו "דיון ציבורי": ההצעה של רונית תירוש לח"כים לעברת את שמותיהם זכתה לכפולת עמודים ולאיזכורים אין סוף. המכתב של דני דנון לנשיא טורקיה ש"חבל שלא הרגנו יותר טרוריסטים במרמרה", ההצעה של חיים אורון להתיר המתת חסד באמצעות גלולה לחולים סופניים ועוד ועוד.
מה בסך הכל רציתי לומר? שהקורא הנתקל בהצעת חוק חדשה ומעניינת חייב להבין, (טוב, לא חייב, לפחות צריך להבין) שהמרחק בין כותרת בעיתון ו"הצעת חוק" לבין חוק אמיתי, הוא מרחק גדול. לא כל פיפס של חבר כנסת הוא כבר עובדה, ולא כל כותרת בעיתון מחייבת אותו ממחר לשנות את הרגליו. הדרך בין רעיון מבריק או רעיון עוועים ועד לספר החוקים היא בדרך כלל ארוכה. אמנם יש דוגמאות גם לחוקים מטופשים ובעייתיים שנכנסו לספר החוקים, אבל דווקא חוקים אלו זחלו בשקט פנימה ולא תמיד דרך הכותרות הפיקנטיות. חברי הכנסת כבר הגישו יותר מ-4000 הצעות חוק בכנסת הנוכחית. רק מעטות מהן ישלימו את מסלול החקיקה. רובן מתות בלדתן, כמה בנות-מזל זוכות לכותרת בעיתון ומייד נופחות את נשמתן. כמאמר חז"ל שהמצאתי הרגע: מי שמת להיכנס לעיתון, נכנס לעיתון ומת.
בינתיים, בכל אופן, אתם לא מוזמנים להיות בשום חבר-מושבעים. אתם רק מתבקשים לקרוא בנחת את העיתון עם כוס מים ולהיזהר משיהוקים. זה עומד להיאסר על פי חוק.
19 בדצמבר 2010 בשעה 4:11