נקלעתי לפתח תקווה ערש-הולדתי וליד בית חולים השרון עצר אותי יהודי חביב כבן 75: "אני תמיד שמח לראות אותך",

"חן חן" עניתי בנימוס, "שתהיה בריא". זה קורה לי לעיתים קרובות. מאזינים מהרדיו, צופי ערוץ 99, ואנשים שחושבים שאני חנוך דאום. לא היכרתי את האיש החביב, תימני בכיפה סרוגה ושפם.

האיש התעכב עוד שנייה: "התמונה שלך תלויה אצלנו בחנות…"

תמונה? בחנות? ואז קפצתי בהתלהבות: "חתוכה! פלאפל חתוכה! מה שלומך? איזה כבוד!".

30 שנה לפחות לא ראיתי את מנחם חתוכה (מנחם? נדמה לי). זה מוכר הפלאפל המיתולוגי מהחנות הקטנה ברחוב ההסתדרות פינת מונטיפיורי בעיר. מאז שנת 71' החנות נמצאת שם והפכה לחלק מנוף הטעמים של ילדותי. עד היום, אני מזדמן לשם מפעם לפעם ונועץ ביסים קצובים בפלאפל שהכי הכי. אבל את חתוכה עצמו לא ראיתי כבר שנים רבות. בעבר שאלתי בעדינות משהו אודותיו והבנתי שהוא כבר מבוגר ולא מרבה להגיע לחנות, אבל ממשיכי דרכו וטעמו בהחלט שומרים על רמת הפלאפל ופתחו סניפים בכל הארץ עם המותג המנצח שאף זכה לאזכור בשיר של הקומדי סטור.("וור, וור, טל מי וור? אצל חתוכה אין זה ווילג' סקוור")

לפני 10 שנים בערך ערכו, נדמה לי ב"לאישה", משאל טלפוני מעצבן, ממשאלי הסלבס על דברים של מה בכך ושנועדו למלא את העיתון בקשקושי ידוענים. "מהם שלושת המקומות שאתה נוהג לאכול בהם מחוץ לבית?" התפתיתי לתהילת-רגע מזוייפת ונקבתי בשם שווארמיה אחת ביפו, בית קפה אחד בירושלים, וכמובן בראש הרשימה הצבתי את פלאפל חתוכה ונימקתי במשפט אוהב אחד.

משפחת חתוכה עטה על המציאה. הקטע צולם והוגדל ומוסגר, ומאז תמונתי מתנוססת עם דברי השבח שהרעפתי על ראשם בדוכן הפופולארי באם המושבות. עשרים סנטימטרים מעל העמבה, בגובה העיניים של הקונים והטחינה. אלפי אנשים חולפים ועוצרים שם מדי יום ומדי פעם אני מקבל דיווח ממי ממכריי על כך שהם ראו אותי אצל חתוכה, וגם כשאני עצמי מגיע לתדלק את עצמי ואת זכרונותי, אני זוכה ליחס מיוחד (אם כי אני מקפיד לא לקבל מ(ת)נת-חינם!).

הרהור פילוסופי: מה הם חיינו? אוסף ש ל טעמים ונגיעות וריחות וזכרונות. בכל פעם שהרף-עין מן העבר חוזר אליך, ההווה שלך משתבח, מתרפק על העומק שלו, נשען על כל מה שהביא אותו עד הלום. גם אם מדובר בזיכרון של מה בכך, גם אם לאחרים לא יאמר דבר, לך הוא יאמר הכל.

על כן שמחתי כל-כך באותה פגישה מקרית עם חתוכה המקורי, האיש והאגדה. הנה עומד לפני במלוא הדרו האיש שהלעיט אותי בפיתות יותר מכל אדם אחר. והכדורים שמי ישווה להם, והסלט הקצוץ שאין שני לו, והעמבה אשר מי ידמה לה. פתח תקווה, הסבנטיז, בדרך מ"נצח ישראל" הביתה, חצי מנה, בלי חריף בבקשה.

חייכנו זה לזה ונפרדנו לשלום. חתוכה המקורי עשה לי את היום, לא בפעם הראשונה.

רק, אם אפשר אדון חתוכה, את הקטע הזה לא לתלות בחנות לעיני כל. כבר שילמתי את חובי לחברה.