מי ניצח, מי הפסיד. בשולי פרשת צהר
זה היה קמפיין קצר ואגרסיבי שהחל בגלוי לפני שבוע ונראה שהוא עומד להסתיים בהצלחה. הניסיון של גורמים ברבנות ובמשרד הדתות לחסל את מיזם החתונות של צהר נגדע באכזריות קמפיניסטית. הרבנות צמצמה בתירוצי-סרק את מספר הרבנים שזכו באישור לחתן זוגות. הנפגעים העיקריים היו 550 רבני צוהר שלא עמדו ב"קריטריונים", שנתפרו למידותיהם (או נכון יותר, נגד מידותיהם). מהצד השני משרד הדתות נאחז ב"מינהל תקין" ובמבקר המדינה כדי להיזכר שאי אפשר שביישוב קטן כמו שוהם יחתנו מדי שנה מאות רבות של זוגות.
הרבנות "צדקה" (מה זה פה, הפקרות?) משרד הדתות "צדק" (מה זה פה, הפקרות?), אבל מול הצדק הזה קמה צעקה גדולה ומרה שאמרה לכל אבירי איכות השלטון החדשים האלה: לא יקום ולא יהיה. אם זה לא מתאים לנהלים שלכם – תשנו את הנהלים! ואם הרבנים לא מתאימים לקריטריונים שלכם, אז אל תשנו את הרבנים, אלא תואילו בטובכם לשנות את הקריטריונים.
ניצח השכל הישר, ההגינות והרצון של חילונים רבים להתחתן כדת משה וישראל אבל עם הטעם והבחירה של החתן והכלה. הפסידה הרבנות הראשית שבמשך השנים קנתה לה שם של מוסד מסואב וכופה. הפסידה ההתנהגות האדנותית של רבנים שכבר שנים לא מבינים שצעירים חילונים רוצים יהדות אבל לא רוצים התערבות רבנית מוגזמת בחייהם ובחתונתם. הפסידו אלו שחשבו שצהר זה ארגון של כמה רבנים מזרוחניקים נחמדים שאפשר לנפנף אותם בתואנות שווא. הרוויח בגדול ארגון רבני צהר שהראה איך ביום פקודה אפשר לנהל קמפיין מופתי, חכם ובעיקר צודק עם רוח גבית אדירה מהתקשורת החילונית.
מה שעוד הוכח הוא שלהיות נחמד זה כן משתלם לפעמים. באיזה מובן? העובדה שפעילות צהר בתחום החתונות ובכלל חילחלה לתוך המרקם הציבורי הועילה להם ביום בו היה צריך להפסיק להיות נחמד ולהילחם. או אז, וזה קרה השבוע, הפכה האהדה הציבורית לגל אדיר ששטף את כל המתנגדים לצהר. הם ניסו להסתתר מאחורי הנהלים והקריטריונים שלהם, אבל כולם ראו להם, כולם הבינו שאלו נימוקי סרק שאפילו הדוברים שלהם לא מאמינים להם.
אף שאנשי משרד הדתות, השר מרגי נגדו הקמפיין כוון אישית והמנכ"ל שלו אביגדור אוחנה היו בצד של "הרעים", גם הם ראויים למילה טובה. הם לא התנהגו בעיקשות, אלא הבינו מהר מאוד את מערך הכוחות. הם הבינו כי זהו קרב שאי אפשר לנצח בו, משום שגם השר יעקב מרגי יודע שהדרך בה רבני צהר פונים אל הציבור היא הדרך בה כל רבני הרבנות הראשית צריכים לנהוג בה. זהו המודל. (אגב, לא רבים יודעים שהרבנות הראשית אינה כפופה כלל למשרד הדתות, אבל נניח לזה כרגע). הרי גם מרגי מבין ויודע שיש בישראל ציבור חילני גדול, אחדים מהם אפילו מצביעים לש"ס, שרוצה רבנות מאירת פנים, ופקידים קואופרטיבים, בעיקר כשמדובר בשירותי-דת. זה לא עניין פשוט לקיים, בעיקר שהדימוי של החרדים ורבניהם, נותני השירות, הוא ירוד כל-כך. במאבק הזה על קיומו של צהר שילמו החרדים מחיר על עשרות שנות של בעלתנות ואדנות בכל הקשור לחילונים הבאים בשערי המימסד הדתי. צהר, עם רבניה סרוגי הכיפה, יוצאי צבא, גבתה תמיכה תקשורתית וציבורית בדיוק מהסיבה ההפוכה. זה הזכיר מאוד את הקרב בו החרדים הפסידו בעניין פרשת בית חולים ברזילי ובנייתו במרחק גדול מהראוי בגלל חשש לקברים שנמצאו שם. כשהחרדים מגזימים – הם מפסידים. לצערנו, גם בשל האיבה המופרזת והאוטומטית כלפיהם הם משלמים בריבית דריבית כשהם מפריזים.
בשולי הפרשייה, שהדים ממנה יש להניח עוד יתגלגלו במסדרונות הכנסת, עד להתלקחות הבאה, אעיר גם כי מרגי נשאר בקרב הזה לבד. אף מילת תמיכה מחבריו בש"ס, יהדות התורה בכלל התאדתה. אפילו הרבנות הראשית שאחראית לניסיון לסגור את צהר לא פחות ממשרד הדתות נאלמה כלא היתה.
אין לדעת אם מה שנראה כסיום רצוי של הפרשה הא אכן כזה. אנחנו, חברי הכנסת מהבית היהודי אבל גם מסיעות אחרות, מובילים כעת מהלך של חקיקה שתאפשר לכל זוג להירשם ולהינשא בכל מקום בו הם יחפצו. המתנגדים ודאי ינסו להכשיל את המהלך בדרכי עורמה. אבל גם אלו שינסו לפגוע שוב בצהר, בכבודה של הציונות הדתית ובעיקר בכבודם של צעירים חילונים, יודעים כי יש גבול.
12 בנובמבר 2011 בשעה 9:04