ח"כ אורי אורבך

אומרים שאקדח ריק מפחיד יותר מאשר אקדח טעון. בעוד שאקדח טעון מפחיד את מי שמאיימים עליו, הרי שאקדח ריק מפחיד כפליים. הוא מפחיד את מי שמאיימים עליו והוא ממלא בחששות גם את האוחז בו: שמא יתגלה כי האקדח הוא בכלל ריק.
לפני כשבוע, בתום סדרת דיונים מעמיקה, החליטה ועדת המיפקד של הבית היהודי-מפדל החדשה החלטה בעלת משמעות היסטורית בשדה הפוליטי: על המפד"ל לבחור את היושב ראש ואת שאר המועמדים בפריימריס על ידי כלל המתפקדים; כדי למנוע את ביטול המהלך באמצעו, על המפלגה לבחור במכה אחת גם את היו"ר וגם את שאר המועמדים; על המפלגה לשריין שני מקומות בחמישייה הראשונה: למועמד צעיר ולמועמדת אישה.
יש בהחלטה הזו בשורה גדולה. כל איש ואישה ציונים-דתיים ומסורתי יוכלו לבחור ולהיבחר. פתאום תינתן הזדמנות מצוינת לכוחות חדשים הרוצים לפעול בשליחות הציבורית. פתאום, גם למי שבדרך כלל אין אפשרות לחדור את המנגנון מפלגתי-עסקני יש סיכוי להשתתף. במרכז המפלגה, בסניף המקומי, בכנסת. פתאום הציונות הדתית הפוליטית לא תהיה עוד נחלתם של כמה בוסים קבועים שיודעים תמיד מה נכון ומה לא, אלא עניין של עוד אנשים.
העסקונה מזועזעת. היא תמיד רוצה "לרענן" את המפלגה אבל אנשיה תמיד רוצים לרענן אחרים ואף פעם לא את עצמם. "מה הציבור מבין?" הם רוטנים. "מה כבר ועדת המפקד הזו מבינה מהחיים שלה?" הם רושפים בזעם. באמצעות המנגנון, עצות משפטיות, תרגילים והפחדות הם מאיימים לטרפד בעורמה את רצון הציבור.
אכן, פוליטיקה היא מקצוע וצריך לדעת להלך בנתיביה. אולם היא לא רק מקצוע, אלא קודם כל שליחות ציבורית. בניגוד למה שמוכרים לנו כל הזמן, הפוליטיקה איננה רק אמנות התיחמון והחנופה, השירקעס והדיל. בית הנבחרים הוא המקום אליו אנשים נושאים עיניים כי הם רוצים לראות בו אנשים שמייצגים אותם ביושר ובנאמנות, בפתיחות ובשקיפות. אחת הסיבות להידרדרות הפוליטית של הציונות הדתית נבעה מהתחושה כי זהו מועדון סגור של קבוצות-אינטרסים. רבבות אנשים, בעיקר צעירים, חשו כי הפוליטיקה הקטנונית התגברה על האידיאלים האמורים לשרת את הציונות הדתית הבונה והמאמינה.
גם עכשיו, בעלי האקדח הריק מאיימים לחסום את האופטימיות והרצון בשינוי ולהשיבנו לאחור. אני קורא לכם, צעירים וצעירות, אל תחשבו שזה לא העסק שלכם. זו זכותכם וחובתכם להשתתף בבניית כוחה של הציונות הדתית המתחדשת והשואפת לאחדות. כי הבית היהודי הזה הוא גם שלכם.