בין תורניים לחרד"לים
(פורסם במקור ראשון)
התיגרות המילוליות האחרונות בתוך המחנה הציוני-דתי גורמות למבוכה בציבור שלנו. יש ללא ספק הבדלים רבים בין דתיים לחרד"לים. העיקריים שבהם הוא היחס למודרנה, והאתגרים או הסכנות שהיא מציבה לנושאים כמו: מעמד האישה, דמוקרטיה, מקומו של הרב, היחס לתרבות המערבית ולהשכלה כללית, ועוד שורה שלמה של נושאים שכל אחד ראוי לכרכים ולשיעורים חשובים ומרתקים.
אבל לא המחלוקת עצמה או סגנון החיים של הקהילות השונות הם הגורמים למבוכה. שמעתי בראיון רדיו את עמנואל שילה עורך "בשבע" מתרעם על הדבקת הכינוי חרד"לי למחנה שהוא מעדיף לכנות אותו המחנה התורני. דווקא ההתרעמות הזו חידדה אצלי את הצורך להבדיל בין חרד"ליות לבין תורניות, למרות שיש חפיפה רבה ביניהם. נדמה לי ששורש הכעס במחנה הדתי על החרד"לים נובעת לא מכך שהם תורניים, אלא בגלל שהם חרד"לים – חרדים לאומיים.
כי הכינוי חרד"ל, שיש בו אכן מידה של גנאי, נועד לומר שהחרד"לי מכניס למחננו תופעות שאנחנו מכירים ולא מוקירים מהמחנה החרדי. הרי יש רבנים רבים וטובים, מרבני צוהר ועד לרבנים הוותיקים הידועים והאהובים על כולנו, שהם תורניים לחלוטין אבל אינם חרד"לים. כלומר, סגנונם בהנהגה הציבורית בדרך-כלל איננו של פסילת האחר. הם יותר קשובים למי שאינם הולכים בדרכם. רב תורני לא יפסול ספר או מינוי או דרך של רב חרד"לי, אבל להיפך כן. רב תורני יהסס הרבה יותר לפני שיפתח בית ספר או יישוב או תנועת נוער (או אפילו מפלגה) המתבדלת מארגון קיים. כמובן בשם הקפדה יתירה במצוות. כל חרד"לי הוא תורני, אבל לא כל תורני הוא חרד"לי.
תחושת המבוכה אצל רוב ענק של הציבור הציוני-דתי נובעת מכך שחיינו נעים בין שני המחנות המתהווים. דתיים תורניים רבים למשל, יכולים להסכים עם רוב האבחנות של הרב יהושע שפירא על ניאו-רפורמה, אבל מתקוממים מול סגנון המטיל דופי ברבנים אחרים או בנשים דתיות פמיניסטיות. אפשר מנגד להיות דתיים רגילים או אפילו דתיים-לייט, אבל להוקיר עד מאוד את מסירות הנפש לתורה ולהתיישבות ולהתנדבות של אלו המכונים חרד"לים. דתיים יכולים להיות בורגנים מאושרים שילדיהם יהיו בתנועת נוער מעורבת של בנים ובנות, אבל חשוב להם מאוד שאותו ילד ילמד בבית הספר מפי רב תורני למהדרין. ואפשר למשל להיות תורני, ובכל זאת לקרוא ספרות ישראלית מודרנית, ושהחתונה של ילדיך לא תהיה נפרדת.
הדוגמאות הן רבות, ואף שהמחלוקת העקרונית היא עמוקה, אני חושב שרוב גדול מאוד של הציבור הציוני שומר המצוות רוצה לחיות בשלום בתוך שני העולמות: הדתי והתורני. האלמנט החרד"לי מרגיז רבים לא בגלל ההקפדה במצוות של האדם הפרטי, אלא בגלל מה שמתפרש כניסיונות השתלטות, כזלזול באחר, ואפילו ככפייה וקנאות דתית. הציבור הדתי קיבל בעשורים האחרונים בשמחה מגמות של התחזקות דתית בתוכו, אנשים רוצים יותר תורה ומצוות, אבל רוצים להיות חלק מהעולם המודרני, ממדינת ישראל ומהחברה הכללית. הם לא או-או, הם גם וגם.
הו, כמה שאנחנו מסובכים ומרתקים. הדתיים הרגילים לסוגיהם צריכים לראות בעין יותר טובה מגמות של תורניות ושל התלהבות דתית ולא להכריז מלחמה נגד כל עניין המזוהה כ"דתי-מדי". ואילו התורניים לגווניהם צריכים לשים לב יותר כי החרד"ליות זרה לרוחו של הציבור הציוני-דתי. זהו קרב אידיאולוגי על גבולות ואזורי השפעה. צריך להיזהר לא לעבור את הגבול אם רוצים לחיות בשלום.
27 בדצמבר 2009 בשעה 13:33