בשבוע שעבר רעשה הארץ על שדרוג טיסות הח"כים. כאחד שלא מרבה לטוס בכלל, גם לא בשליחות הכנסת, אני רואה במיתקפה העיתונאית חלק ממסע כמעט-מכוון של העיתונות נגד חברי הכנסת. העיתונות, במנגנון סמוי של חנפנות לדעת קהל, מעוניינת להגזים בחשיפת "שחיתויות" ו"נהנתנות" של חברי כנסת ושרים, גם אם מדובר בהוצאות סבירות או הכרחיות של חברי הכנסת.
המו"לים, העורכים והעיתונאים חשים כי כותרות כאלה נופלות על אוזניים קשובות, על יצר הקנאה והסלידה הקיימים ממילא כלפי "אלה שם למעלה". כיוון שבאופן אישי אני לא חשוד מדי בנהנתנות, ואני לא אמור להוכיח כל רבע שעה שאני לא מושחת, לא הצטרפתי לערימת חברי הכנסת שהודיעו בשער בת רבים כי הם "מוותרים על השדרוג" בטיסות לאירופה. אני פשוט לא סובל צניעותנות – שהיא בדיוק ההיפך מצניעות. הצניעותנות היא הפגנת צניעות – שכולם יראו כמה שאני צנוע, חסכן, מסתפק במועט. העיקר שזה יופיע גם בעיתון. כמה מעמיתיי חברי הכנסת, שטסו איתי, או לפני ומאחורי לא מכבר, הם כל-כך צנועים שאפילו לא שמו לב שהם יושבים פתאום בביזנס. לעולם לא אשכח את התמונה של ח"כ מסוים שהתיישב לידי במחלקת הביזנס לאחד מהיעדים ומייד פנה לדיילת בסגנון כיפה אדומה: "סליחה, למה הכיסא כל-כך נוח? ולמה המרווח לרגליים כל-כך רחב? ומדוע יש וילון מאחורינו? ולמה הצלחות הן לא מפלסטיק?" לעד לא אשכח איך הח"כ הצנוע הלזה ניסה כל הטיסה לחדור בחזרה אל מחלקת התיירים אבל הדיילים הגברתנים מנעו ממנו בכוח (באיזשהו שלב אפילו הטייס עזב את ההגאים ועזר להרגיע את הח"כ הנסער שזעק: "לא רוצה ביזנס, לא רוצה ביזנס").
ומה עמדתי המדוייקת? עמדתי שהכל לפי העניין. לפעמים צריך לטוס בביזנס ולפעמים לא. זה בהחלט תלוי ביעד, בסדר היום הצפוי שם, בסוג המשלחת וברצונו של יושב ראש הכנסת. לא שחיתות ולא בטיח אלא עניין של שיקול דעת סביר. גם החלטה שחברי כנסת יטוסו תמיד בביזנס היא סבירה ואני מודיע בזאת בפומבית שלא איכפת לי בכלל. כן, הרבה יותר נוח בביזנס, אבל לעשות מזה עניין זו צביעות אחת גדולה שרואה בנסיעה לחו"ל את פסגת הנהנתנות האנושית. שתי הנסיעות שלי מטעם הכנסת, (על חשבונכם! על חשבונכם! רועמות הכותרות) היו לאירופה. אחת לשלושה ימים קפואים וצפופים באוושויץ-בירקנאו, קרקוב וורשה. טיסה שנייה היתה לחמישה ימים רצופי הרצאות ופגישות בנושא מיחזור אריזות-מזון ופסולת בבריסל, האג וברלין. לא משהו שאתם לוקחים אליו את אהובתכם. האם עכשיו אני צריך להצטדק ולהתנצל ולהתפתל על שהסכמתי (כן הסכמתי. כי זה היה חשוב ומעניין) להצטרף למשלחות האלה? ועוד בביזנס?
ממש לא.
*
ועוד בעניין הח"כים שלפתע גילו כי הם טסים בביזנס ולא ידעו את נפשם. צייד אחד עסק במקצועו בשמורת טבע האסורה בציד. הוא לכד צבי, עקד אותו על גבו ועשה דרכו אל הג'יפ בחנייה. לפתע יצא מבין השיחים פקח של השמורה: "מה אתה עושה כאן?" שאל את הצייד. "אני?" – כך הצייד – "סתם מטייל להנאתי"
. "כמובן" – אמר הפקח – "ומה עושה הצבי הזה על הגב שלך?"
פנה הצייד לאחור בהבעת גועל, אחז בשתי אצבעות את הצבי והשליך אותו ארצה במיאוס: "איכס, צבי".
איכס, ביזנס.
*
ובאותו עניין, וזהו באמת. הנה טורו המצוין של חנוך מרמרי מתוך המגזין המקוון  לענייני תקשורת "העין השביעית":
הח"כ של השנה הוא זה שלא יצא השנה מהארץ. ואם יצא, יצא בטיסת מטען. ואם שודרג, שודרג מקארגו ללואו-קוסט. כלומר ויתר לשם כך על המלון, המריא לפני חצות, נחת לפנות בוקר, הרטיב את השיער ויצא לפגישת עבודה שנאלץ לקצר כדי להספיק לאוטובוס המאסף שייקח אותו לטרמינל, שם שטף פנים בשירותים המתוחזקים היטב (זאת לא היתה אשמתו; לשווא חיפש שירותים מוזנחים ומצחינים), והתמוטט על מושבו בזנב הצפוף של המטוס. שנתו היתה כה עמוקה עד שהחמיץ את עגלת החטיפים ובכך חסך למדינה לפחות 12 דולר. לפנות בוקר נחת, ובעודו ממתין לאיסוף קרטון המשקאות הפטורים ממכס שרכש, סיכם עם שכניו לטיסה, זוג ברוך צאצאים, כי יחלוק עימם מונית.

בסך-הכל היה זה ביקור חשוב, סיכם לעצמו נציגנו הפרלמנטרי, וכבר תיכנן כיצד ליישם את לקחי מסעו עוד במושב הקרוב (במושב הכנסת כמובן, שם אין לו כל כוונה לשבת בזנב). אלא שמשהו השתבש. בשובו, מיד כשחצה בשלום את עיניהם הפקוחות של שוטרי המכס ופרף בצווארונו כפתור, עלה על מארב מתוכנן ומתוזמן. מבין חבורת מניפי השלטים המתגודדים סביב הנכנסים, פרץ צלם עיתונות והריץ עליו צרור חשיפות. למחרת פיאר את עמודו הראשון של העיתון הנפוץ תצלומו, טרוט עיניים, קמוט בגדים, סתור שיער, בידו קרטון דיוטי פרי נדיב-ממדים, ומעל פרצופו הנבוך נמרחה מקיר לקיר הכותרת: "העם דואג – הח"כ חוגג".

לא לגמרי ברור אם יו"ר הכנסת רובי ריבלין עשה שגיאה ניהולית כאשר החליט לאשר לח"כים טיסות במחלקת עסקים לכל יעד. היתרונות שבכך ידועים: היכולת לעבוד בפרטיות יחסית וללא הפרעה במהלך הטיסה ובזמן ההמתנה, ושיפור משמעותי בערנות ביום ההגעה. האישור הגורף גם יפטור ח"כים מן ההתבזות שבתחנונים המתמידים לשדרוג.

אבל ברור שהחלטה כזו היא שגיאה תקשורתית מרה, שאפילו אחרון הטירונים לא היה מעז לעשות. כל קורא עיתונים יודע שטיסות עסקים הן העצב החשוף ביותר של עיתונאי ישראל, ולא פחות מכך העצב החשוף של הישראלים בכלל.

השאלה מי יושב בקדמת המטוס, מאחורי הווילון הסגור, עלולה להטריף עיתונאים – בהנחה שאלה לא הם עצמם. אולי ההפרדה המעמדית שיוצר הווילון, אולי פערי הנוחות הניכרים, מציתים את הזעם הקדוש שיש בו שילוב נפיץ של צרות עין, חמדנות ותחושת קיפוח. למה הוא ולא אני? זו השאלה המהבהבת מכל דיווח עיתונאי העוסק בציד עברייני טיסות עסקים. ציד שנעשה בעיניים בורקות מדי ובשפתיים מקציפות. "חוגג על חשבוננו", זו מלת הקסם השימושית של העיתונאי הישראלי, המיטיב כנראה לקלוע בכך לתחושת הקיפוח, החמדנות וצרות העין של קוראיו.

את ההשתלחות האובססיבית של העיתונאים בטיסות נבחרי ציבור בכלל ובטיסות עסקים בפרט אי-אפשר להסביר רק בגודל ההוצאה. עיתונאים ידועים כעיוורים להוצאות ולבזבוזים גדולים ומשמעותיים בהרבה במערכת הציבורית. אולי, כמו במקרה ההומופוביה, האובססיה של עיתונאי כלפי אחרים מעידה משהו עליו עצמו. שהרי אין כמו עיתונאים לחמוד כרטיסים משודרגים. תשאלו כל יחצן שמוציא כתבים לחו"ל בשיטת "עסקים או לא באים".

מכפולת העמודים שהקדיש "ידיעות אחרונות" (11.2.10) לטיסות הח"כים אפשר ללמוד בעיקר על הזעם הקדוש. מעבר לכך לא ברור מה הבעיה. מדוע נסיעת ח"כ לחו"ל נחשבת לפגיעה קשה במיוחד במוסר הציבורי? הזעם הוא שעמד מאחורי כותרת הגג "בשנתה הראשונה שלחה הכנסת ה-18 לחו"ל 113 ח"כים ועובדים. מי נסע הכי הרבה, לאן וכמה ח"כים נסעו במחלקת עסקים". ואם כך, הרי לנו כפולה חושפנית על תסביך הנסיעות של העיתונות.

מקריאת הכתבה עולה כי אין מדובר ב-113 נסיעות, כפי שמשתמע מן הכותרת, אלא ב-46 נסיעות, שלהן נרכשו 113 כרטיסים. כמה מן הכרטיסים הם ל"בכירים ועובדים בכנסת", מה שמוגדר כדרג מקצועי המלווה את העבודה הפרלמנטרית, שיוצא, על-פי הכתבה, להשתלמויות או לכינוסים. האומנם 46 נסיעות במשך שנה אחת לח"כים ולצוותים המקצועיים – כנציגי ציבור המחוייבים בהיכרות עם מנגנוני ותכני חקיקה ושלטון של משטרים אחרים ובייצוג מנגנוני החקיקה שלנו – הן דבר בלתי נסבל? אני נוטה להתרשם כי הח"כים נוסעים פחות מדי. לפחות על-פי הבורות המשוועת המוצגת בהצעות החוק שלהם בנושאי עיתונות וחופש הביטוי.

העמוד השני הוא עמוד הקלון: רשימת הבושה של שיאני הטיסות ופירוט כל טיסה, יעד וסוג הכרטיס של כל ח"כ. באשר למוקע הראשי, ח"כ יוחנן פלסנר מ"קדימה", שיצא השנה לשבע נסיעות, נוצר רושם ברור כי הוא נהנתן מושחת "החוגג על חשבוננו". אבל מקריאת הידיעה עצמה מתברר כי פלסנר עומד בראש משלחת הכנסת למועצת אירופה "ונאלץ" (כך במקור) לצאת לשם שבע פעמים השנה.

הנה אפוא נון-סטורי שנופח לממדים מוטרפים. אבל הכשל הנורא הוא אפילו לא הניפוח, כי אם הקהות והטשטוש. בדעתו של איש מהוגי הכתבה, כותביה ועורכיה לא עולה הצורך להבהיר מה חשיבותה של מועצת אירופה, מה עומד על סדר יומה של המשלחת הישראלית לשם. מה התועלת לציבור, לכנסת, ולהעשרת הידע והניסיון הפרלמנטרי של הח"כ עצמו, בייצוג – ראוי ומה הנזק, אם קיים, בייצוג כושל של המדינה בפני גוף שכזה.

אין כמו כפולת העמודים הזאת כדי לייצג את העיתונות של היום: קראת הכל ונשארת טיפש כשהיית. לא למדת כלום מלעיסת חטיפי הסטטיסטיקה, הריקים מערכים תזונתיים או ממשמעות. שום נתוני אמת. רק סיפורי קליפה ללא תוכן. פנייה לרגש (קיפוח, זעם, צרות עין) במקום לתבונה.

כך נידונים אנו לעיתונות של קצוות. באותה התלהבות ריקה נזעקת העיתונות על דברים מסוימים או על היפוכם. אם המדינה תיוצג באירוע בינלאומי כלשהו, הכיסוי יעסוק בעלות הטיסות והאירוח (שערורייה); אם המדינה תימנע מלהיות מיוצגת בו, תשתלח העיתונות באותה קנאות קדושה בהעדר ייצוג ישראלי בזירה בינלאומית כה יוקרתית (מחדל). קצוות, שערורייה או מחדל, זה כל הסיפור. שערורייה של עשיית-יתר או מחדל של אי-עשייה. לב העניין לעולם לא מעניין, לא מרגש, ולפיכך – לא חשוב.

תגיות: