החיים לא פשוטים
עד שאני זז ומעכל את הפרשה ומתחבט עד כמה ראוי להגיב ולבטוש במדמנה, והנה לכולם, אנשים פרטיים ואנשי ציבור, כבר יש מסקנות ותובנות מסודרות. מההצעה המטורללת להפסיק להאמין בכלל לרבנים כי לך תדע מה הם זוממים, ועד להצעה המוזרה לא פחות להמשיך להאמין בלי שום סייג. אחד אומר שמעכשיו רבנים לא יקבלו תלמידים לשיחה אישית עם דלת סגורה, ואחר אומר שמעכשיו דווקא יעשו זאת כדי להחזיר את האמון ברבנים. אתמול כולם היו צדיקים גמורים, והיום כולם חשודים עד צוואר. אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר.
דווקא מתוך אחריות ציבורית אני מציע שלא למהר להציע כל-כך הרבה הצעות. מוטב לחשוב קצת ביחד, עם התלמידים וההורים, בצוותים החינוכיים. כן, בנחת ובלי העצבנות המאפיינת אותנו. עם זאת שאנחנו מחנכים את תלמידינו וילדינו ואפילו את בוחרינו, צריך שנחנך גם את עצמנו לחשיבה מורכבת על מציאות מורכבת שאינה חד-מימדית כמו שהורגלנו לחשוב.
חשיבה מורכבת היא בהחלט פחות מלהיבה מחשיבה פשטנית. הרי אין באמירה על מורכבות החיים משהו סוחף, אלא אפילו ההיפך. אם אתה אומר על נושא מסוים ש"יש צדדים לכאן ולכאן" אתה עלול לעורר ספק במקום לעורר התלהבות. והנוער, כך מספרים לנו תמיד אנשים די מורכבים, לא מבין מורכבות. הנוער, כך פוסקים גם אנשים פשטנים, רוצה אמירה חדה וברורה בכל נושא העולה על הפרק. זה הנוער, הנוער. לא אנחנו. אנחנו דווקא אינטליגנטים.
בין צדיק לחוטא
והרי כל הפרשה הנוראה ומכמירת הלב הזו שעכשיו חווינו כולנו, היא פרשה של מורכבות. היא מוכיחה (אולי, כמובן) שצדיק גדול יכול להיות חוטא גדול, ושחוטא גדול יכול להיות גם צדיק גדול. שאין צדיקים שלמים ואין רשעים שלמים ובאנשים טובים יש צדדים אפלוליים. זו פרשה מורכבת כי מסתבר פתאום שיש דברים החשובים יותר מכבודו של רב, וזה כבודם ושלומם של התלמידים. ושאולי עדיף שאנחנו נהיה אלו שמטפלים ב"כביסה המלוכלכת" שלנו, לפני שאחרים יטפלו בה בידיים גסות יותר. וזה גם סיפור שאומר כי אדם איננו רק בבואת חטאו, אם חטא, אלא יש בו גם צדדים מאירים והוי דן את כל האדם לכף זכות.
מה נבקש? להכיר בערך המורכבות האנושית, הורים ומורים יקרים, תלמידים אהובים. אם נדע שאנחנו טובים
אבל לא פעם גם רעים. אם נסביר שלא כל מי שאוהב שלך הוא תמיד בצד שלך, ולא כל מי שפוגע ברב שלך, הוא בהכרח אויבך.
עכשיו כשאנחנו נדרשים להכריע אם אנחנו בעד "תקנה" או בעד הרב אלון, אנחנו מבינים קצת מהי מורכבות. למה בכלל אנחנו נדרשים להכריע? אנחנו לא נדרשים לכלום. רק להבין ולקוות, גם בלי להתעניין בפרטים, שמהפרשה הזו תצמח בדיעבד תקנה, ורווח והצלה. אולי נלמד שהחיים מזמנים לנו דילמות ולא רק משנה סדורה ובהירה.
חינוך למורכבות דורש מאיתנו לא לקבוע "היה לא תהיה", ולא לומר עכשיו בנחרצות "היה לא היה"; לא לומר "אין כזה דבר", אלא להרהר ש"אולי" ו"שמא" ואין כזה דבר 'אין כזה דבר'. החברה הציונית-דתית הרי נעה בין עולם ליברלי ופתוח מצד אחד לבין עולם סגור ושמרני מצד שני. גם זו מורכבות מובנית שבתוכה אנחנו צריכים לפעול ולבנות משהו ייחודי משלנו שלוקח את הטוב מכל העולמות.
ואם יש משהו שבו דווקא אין לי כל ספק, זה היכולת שלנו לקום מתוך הכאב ולבחור בחשיבה חדשה ואופטימית של תיקון.
זה נשמע נורא פשוט, אבל גם זה כנראה די מורכב.
המאמר פורסם ב-Ynet.
תגובות